כשנסגרת דלת נפתחת גבהה

כשנסגרת דלת, נפתחת גבהה

> את הפוסט הזה כתבתי בפברואר (2009) והתעכבתי עם פרסומו. כל כך הרבה עבר בתקופה הזו שרק בעבור זה אני יכולה לפתוח בלוג במספר נושאים חדשים. למרות זאת, אני רוצה להיות נאמנה, קוראי הנאמנים, שחיכו והמתינו לפוסט חדש, להוסיפו כאן ולהמשיך כאילו ולא היתה 'פגרת האביב'.

---

כמדומני, הזכתי את הביקור הנוסף של ההורים שלי. הם ביקרו אותנו רק לפני חמישה חודשים, ב"תקופת החגים", והחליטו שהגעגועים גדולים מדי והם רוצים שוב. 

שמחנו מאוד, ניקינו את האבק מעל המשקופים (שבעצם לא ממש הצטבר, הלוא רק לפני חמישה חודשים ניקינו 'יסודי') דאגנו לפינות החשוכות בבית, וחיכינו לנחיתה.

יום רביעי, מוקדם מאוד בבוקר (מה בוקר, אמצע הלילה. 05:45, מי החליט שהטיסות נוחתות מוקדם כל כך?) אני שולחת את ג' לשדה התעופה ומארגנת (שוב) את הבית, שותה קפה ומתאמנת בלחייך בבוקר (משימה, שכבר הבנתם שקשה לי). הילדים מוכנים, אני מוכנה, השיש מסודר, הכיור ריק, השולחן נקי מאבק. הם מגיעים. החיבוק הזה, עם הריח המוכר. באמת שיש ריח מיוחד לכל אדם.

איזה כיף עושים פה. מטיילים, קונים, נהנים.

חורף בחוץ. אחד הדברים הכיפיים של הילדים (בגיל ובנפש) בשלג היא המזחלת. 

המשימה הראשונה: מציאה של גבעה מתאימה, לא גבוהה מדי אבל גם לא נמוכה.

המשימה השנייה: מציאת מבוגר אחראי (בנפש) שיסחוב אותך למעלה, וידחוף (כדי שהירידה תהיה מהירה).

הביצוע: ירידה מסחררת במורד גבעה בעודך ישוב על מזחלת פלסטיק, בצרחות (שאגות) שמחה (ונראה, לא משהו בעליל).

כשרואים ילד בן ארבע וחצי מבצע את המשימות, נהנים וצוחקים. כשרואים סבתא אחת מבצעת את המשימות, צוחקים יותר ונהנים מהעובדה שאפשר להשאר עם נפש צעירה.

חברינו הקרובים מהכפר הזמינו אותנו על הורינו וטפינו אליהם לקוטג' (בקנדה קוטג' לא בהכרך נמצא בגביע. כך נקרא בית החופשה אליו נודדים המקומיים בסופי שבוע וחופשות מתוכננות, הרי אין להם ספונטניות). שמחנו, ארזנו חצי בית ויצאנו לדרך (חמש שעות בקירוב). 

ושוב החיבוק הנעים הזה, עם ריח של אנשים אהובים.

הגענו בדיוק לארוחת ערב, היה טעים (כמצופה). 

למחרת, היום הראשון היה מקסים, מזג אויר שמאפשר לך לצאת החוצה (עם מעיל) ולהנות מהמשימות (המוזכרות מעלה). הילדים (בנפשנו) עלו וירדו עם המזחלת. טיילנו ובילינו מעט באיזור - עשינו כיף חיים.

היום השני היה מתוכנן להיות מחולק לשניים, בילוי וחזרה הביתה (בכל זאת נסיעה של חמש שעות שם שני ילדים קטנים באוטו). היום מתחיל, הסבתא ואחד הילדים יוצאים למשחק שלג שמח בחוץ. אחרי מספר דקות (מועט, יש לאמר) דפיקה נחרצת על הדלת. בבהלה אני רואה אותה, את הסבתא, עומדת שם עם דם על הפנים ויד על הלחי. היא החליקה בעודה עולה את העלייה (ראה ממשימות המוזכרות מעלה). אחרי דין ודברים שערכנו, הוחלט על הזמנת אמבולנס לבדיקה מקיפה של הבעיה.

ואם רוצים לספר בקצרה סיפור ארוך יותר, רק נאמר שהממצא התגלה אחרי מספר ימים של ריצות בין בתי חולים, 4 שברים בפנים (עצמות הלחי, הסינוסים, האף והעין).

> לסבתא שלום <

ההחלטה נפלה, ממשיכים את הביקור כטוב ביותר שאפשר. וכך היה. נהנו, בילינו, אכלנו טוב.

מסקנה. כשמזג האויר עולה אל מעל האפס, השלג נמס. כשלמחרת הטמפרטורה קופאת שוב, הדרך הופכת למסוכנת ביותר.

בין לבין, צריך לאכול. הבקשה של הסבא היתה קבב. אני מאוד אוהבת בשר טחון, על כל האפשרויות. ניסיתי ויצאתי מופתעת (לטובה).

קבב בקר

בשר טחון

הרבה בצל קצוץ

הרבה פטרוזיליה קצוצה

מלח/פלפל/מעט סודה לשתיה

תבנית צלייה (שתי תביות המתלבשות אחת על השניה לאגירת נוזלים)

• לחמם תנור לחום גבוה מאוד
• מערבבים את חומרי העבודה ומחזירים מכוסה למקרר לפחות לשעה
• צרים צורת קציצות רצויה ומניחים על תבנית הצלייה המשומנת
• למרוח מעט שמן על הקציצות (אפשר כקיצור דרך להשתמש בספרי שמן)
• צולים למספר דקות, הופכים וצולים שוב

לקבלת קבב עסיסי, יש לדאוג לא לצלות יותר מדי ולא ליבש את הקציצות.

יצא מתכון מנצח שמככב בכל בקשה לארוחה טובה וקלילה (+++).