מחר לפני שמונה שנים

ברשותכם, אפרסם הפעם פוסט שונה. מחר אנחנו, אני וג', חוגגים שמונה שנות נישואין לחתונה האזרחית שלנו (התחתנו פעמיים). הבלוג חשוב לי, ואני מרגישה שזה המקום עבורי לפרסם הגיגים, מחשבות ודברים נוספים שיש לי לאמר. אני מצרפת כאן את הברכה שלי עבור ג'. הוא מקבל אותה כאחד העדכונים באימייל (כנראה שככה זה כששני אנשיIT חיים יחד  ).

***

מחר לפני שמונה שנים עלינו על המטוס לקפריסין. אני עוד זוכרת עד כמה הפליא אותי אורכה של הטיסה (בקושי הספקתי לחסל את חבילת הבוטנים שהוגשה). הרגשנו על גג העולם, צעירים ויפים (לא שאנחנו לא יפים עכשיו, אבל בטח צעירים פחות).
טסנו ללרנקה, קפריסין, כדי להתחתן. להתחתן את החתונה הראשונה שלנו. כבר בצהרי אותו יום, אחרי טיול קצר בעיר, חתמנו על המסמכים אחרי טכס קצר בערייה. טכס משעשע בפשטותו, עם 'מוסיקת חתונות' שבקעה מטייפ 'דאבל-קאסט' מיתולוגי. ההחלטה לטוס לבד הייתה של שנינו. מצד אחד עם ידיעה שתהיה עוד חתונה רק חודשיים מאוחר יותר, ומצד שני רצון גדול לעשות משהו מיוחד עבורנו, לפני שהחיים משתנים. דברנו על זה שנעמוד שם, בטכס המיוחד הזה, לבושים בג'ינס פשוט וסוודר לא מיוחד בכלל, כנראה כחלק מהתבגרות מסויימת (שבאמת הגיע אצל שנינו הרבה יותר מדי מאוחר). החלפנו את טבעות החברות שלנו (אותן טבעות כסף שרכשנו באחד מערבי קיץ ביפו העתיקה), טבעות שעד היום עושות לי נעים בלב.

בכל שנה מאז, כשהשנה החדשה מתחילה אני יודעת שיום החתונה שלנו קרב. בנוסף לזה אני יודעת שאנחנו לא מהחוגגים (בדרך כלל), בהחלט לא מאלה שיוצאים במחולות ואו מקפידים לציין את המאורע. השנה, לאחר שיחה עם חברה טובה, החלטתי להתחיל מסורת חדשה. הצעתי לך שבמקום מתנות לא נחוצות נכתוב 'מכתב אהבה' אחד לשניה. מכתב כזה שיזכיר את הסיבות הטובות לכך שאנחנו פה, לטוב ולרע. מכתב יפה כזה, ללא קיטורים וללא האשמות. אמרת שקשה לך להתבטא בכתב, נו שוין.

אני יושבת כאן בעמדת המחשב שלי ערב לפני מחר, אתה שוכב על הספה וצופה בתכנית על כרישים בטלביזיה. אני מנסה לחשוב לעצמי, מהם הדברים שקושרים אותנו ומהם הדברים שמחזקים אותנו. אני מוצאת את עצמי חושבת ומחייכת. מסתבר שהרבה יותר קל לקטר על הרע מאשר לחייך על הטוב, האמנם?

תמיד רציתי שהבית שלי, הבית של המשפחה הפרטית שלי, יהיה כזה שכולם יקנו בו.
שיגידו 'ואוו' כשיכנסו
שישמעו את הצחוק וירגישו את החמימות
שאני אהיה גאה בכל דבר שקורה בו. גאה אפילו בדברים הקטנים, המחוות, הדיבורים.
אז נכון, החיים הם לא סרט,
ונכון שלא תמיד הכל הולך לפי התכנית.
יש חלומות, שלא משתנים.

אני לא יודעת מה 'כולם' חושבים, והאמת, זה באמת לא חשוב. אני יודעת מה אנחנו מרגישים ומהי הדרך שאנחנו מתכננים.
ג', עברנו הרבה (מה הרבה, המון) חוויות מכל הסוגים. חוויות שחיזקו אותנו ולימדו אותנו שאנחנו צוות מנצח. צוות, מאותם צוותים שיכולים להזיז קירות כשצריך. נעים לי לדעת שתעבור דרך 'טבעות של אש' עבורי ועבור הילדים. המשפחתיות זה משהו שעבור שנינו הוא 'בדם', ויחד אנחנו בונים לנו את המשפחה שמתאימה לנו.
נעים לי שאתה מקפיד לתת לי נשיקה כשאתה יוצא וחוזר.
נעים לי שאתה זוכר להגיד לי עד כמה אתה אוהב אותי, גם בזמן מעלה לך את הסעיף (אבל אמרנו שמדברים היום רק חיובי).
נעים לי שיחד איתך אני בונה את ביתי (למרות שהוא בהחלט לא 'אל מול גולן...').


אוהבת,
ענת